דרך החוסן או איך לשנות את העולם (נשימה אחת בכל פעם)

אוקטובר, 2018

בריאן סטיבנס, מחבר הספר "Just Mercy", זכה להרבה השמעות לאחרונה בחוגים החינוכיים שבהם טיילתי ב-40 השנים האחרונות. בצדק. זרימה פנימה והחוצה ממסגרות אקדמיות תוך תרגול והוראה בו זמנית של תרגולי הגוף הנוזלי של Continuum והיוגה נתנה לי קריאת דופק על התרבות בכללותה ועל האתגרים העומדים לפניי עם מידה של בהירות שאחרת הייתה בלתי אפשרית.

בעוד שתורתה של אמילי תמיד הייתה עמוקה, היישום הישיר של Continuum נעשה קצת אשליה בעולם של תלמידי התיכון והקולג' שלימדתי, במיוחד עם המתקפה של הטכנולוגיה הדיגיטלית והטלפונים החכמים.

באופן מעניין, סטיבנס נכנס בצורה מבריקה דרך דלת אחרת לאותן אמיתות שאנו מכירים משנות התרגול שלנו ומההבנה שלנו שהגוף עצמו הוא תנועה והעובדה שכל תנועה מתחילה בשאיפה ונשיפה. כיצד אנו ממשיכים לטפח את פריחתם של חיי אדם?

סטיבנס מפרט את 4 הצעדים (הלא כל כך קלים) שלו לשינוי העולם – שאותם תרגמתי Continuum עקרונות:

1. קבל פרוקסימט

עד כמה אנחנו יכולים להתקרב לפגיעויות שלנו ושל אחרים?  האם אנחנו יכולים להמשיך להזמין את עצמנו לתוך החוויה הישירה של תחושת החיות והזעם שהורגשה שלנו, שעוברת דרך הדם והעצמות שלנו לפעמים מדי שעה. העבודה עם אוכלוסיות שלא "שתו את הקול-אייד" העניקה לי חמלה לנוכחות האוניברסלית של המאבק האנושי. לכן, התקרבות לעצמי ולאחרים היא המפתח לאפשר זרימה חופשית של מידע תנועה להתרחש כדי ליידע ולשקול.

2. לשנות את הנרטיב

ברגע של השהיה בContinuum צלילה, תמיד יש לנו הזדמנות לשנות את הנרטיב הסלולרי... הנרטיב התאי מתמזג לכדי נרטיב רקמתי, נרטיב הרקמה לנרטיב של איבר, נרטיב האיברים מתגבש לכדי נרטיב מערכתי וכו'. האם אנחנו יכולים לבדר ולקיים תנועה, תחושות ודרכי הרגשה וחשיבה שמציעות את הבלתי צפוי להתרחש – נרטיב חדש, אם תרצו?

3. לעשות דברים לא נוחים

זהו מרכיב בסיסי של עמידות.  בעוד שבילוי ימים במסגרות שממה הוא לעתים קרובות הבחירה בחינוך לנוער, ונפלא, איך אנחנו כמונו Continuum המורים עוקבים אחר ההזנה של הרגע הנוכחי תוך שהם מאפשרים לאי נוחות להתעורר ולהיענה בשאיפה? הבחנה באי נוחות כתחושה הנותנת מידע מביאה אותנו להבנה של הסכנות שבכך שתמיד יהיה נוח מדי. שלום וירטואוזים בפס רחב!

4. הישארו מלאי תקווה

זה הכי קוביות.  התקווה אינה סטטית. התקווה חיה ומתחדשת על ידי היראה שאנו יכולים לחוות בתרגול שלנו. מרגש ולחקור את היצירתיות והנוכחות המתמשכת של החיים הנעים בגופנו הוא מלא תקווה... לא כל כך ברמה של תרבות / חברה אלא ברמה של עולם הטבע אשר ימשיך, למרות הפוזות האנושיות שלנו. אם לצטט את בריאן סטיבנס: "התקווה שלך היא כוח העל שלך"!

לסיכום ...

החוסן הוא, בלב, פרי התרגול שלנו. אל תאבדו תקווה. אנו נדרשים כעת יותר מתמיד כדי להיכנס לחוויה של גופנו כחיים תבוניים וכאישור לקיום מתמשך ומשמעותי בנוכחות בריאותנו הגדולה ביותר, לבד וביחד.